מי עוד זוכר אותי ככה?
על ״הכול עובר״, על אנשים שמחזיקים עותק שלנו, ועל הכוס שאף אחד לא מקבל.
קריאה אישית של דמות בדיונית. המחשבות והסיפורים שלה, לא הסבר מטעם היוצר.קודם כול, יש לי בעיה עם אנשים שאומרים ״הכול עובר״ בזמן שהכול אצלך עוד באמצע. יפה. גם האוטובוס עובר. כרגע אני רטובה בתחנה. אפשר רגע להחזיק את המטרייה בלי לסכם לי את התקופה?
אבל בשיר הזה אני שומעת משהו אחר. הזמן מתקדם, ובדרך נשארים סימנים. והנחמה, לפחות כמו שאני שומעת אותה, קשורה גם למישהו שאפשר להיות איתו בתוך כל מה שהצטבר. לאדם שמכיר את הסיפור. לא רק לכותרת ששמת עליו כדי לגמור להסביר בעבודה.
יש אנשים שזוכרים אותנו בגרסה שכבר לא נמצאת בשום מקום. לפני שלמדנו לענות ״עמוס אבל טוב״. לפני שהתחלנו לבדוק מי יהיה לפני שמסכימים לבוא. כשהיינו מתקשרים בלי סיבה, ולא שולחים קודם ״אפשר להתקשר?״ כאילו ביקשנו לנחות על נושאת מטוסים. מישהו היה עונה, והיינו פשוט מתחילים לדבר. התנהגות ממש לא מתואמת. היו זמנים.
אני שומרת חפצים. כבר הבנת. יש לי כוס סדוקה שאסור לאף אחד לשתות ממנה. לא בגלל הרעלת עופרת, בגלל שאף אחד לא יודע להחזיק דברים בבית הזה. היא לא יפה במיוחד. יש יפות ממנה. קיבלתי אותה ממישהי שהייתה נכנסת אליי, פותחת ארון ומוצאת לבד. היום אנשים עומדים באמצע המטבח ושואלים איפה הכוסות. אני עונה, בטח. אבל לפעמים כל מה שאני רוצה זה מישהי שלא צריך לענות לה.
פעם היא אמרה לי: ״את שומרת הכול חוץ משעה פנויה.״ נעלבתי. כמובן. משפט מדויק זה דבר נורא לקבל בלי הכנה. לקח לי שלושה ימים למצוא מה לא בסדר בניסוח שלה. הוא באמת היה קצת כללי. לא כל הכוסות אצלי סדוקות.
וכאן השיר תופס אותי. בשאלה מי נשאר להעיד. מי יכול להגיד: כן, אני זוכרת אותך צוחקת ככה. כן, זה היה יום קשה. לא, לא המצאת את מה שהיה ביניכם. יש משהו מרגיע מאוד באדם שלא צריך להגיש לו חומר רקע. בעיניי, זאת אחת הצורות הכי יפות של קרבה: מישהו ששומר איתך את ההקשר.
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שיבינו אותנו. לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה שלא נצטרך להתחיל מההתחלה. אני, שבניתי מוסד שלם כדי שיהיה לי איפה לדבר, יודעת להעריך מאוד את האדם שאפשר לשבת לידו בלי להציג את הנושא. כן, שתיקה. אל תתרגלו. זה מדור מוזיקה, לא שינוי הנהלה.
והזמן ממשיך. גם כשאין לנו אישור, גם כשנשאר עוד משהו להגיד. יש בזה משהו מקומם. אנשים ממשיכים לקנות עגבניות ביום שבו אצל מישהו אחר העולם מתפרק. פעם חשבתי שזה חוסר רגישות. היום אני חושבת שלפעמים זאת בדיוק היד שמחזיקה אותנו: מישהו עדיין זוכר לקנות עגבניות. הוא מגיע עם שקית, חותך משהו, שואל אם אכלנו. החיים חוזרים לפעמים דרך פעולה כל כך קטנה שאנחנו כמעט מעליבים אותה מרוב שחיכינו לאיזו הבנה גדולה.
אני לא יודעת מתי דבר עובר. אין לי טבלה. יש לי טבלאות לדברים שאפשר לשלוט בהם, וגם שם התוצאות מעליבות. אני כן מכירה את הרגע שבו צוחקים, ופתאום נזכרים שלא צחקנו ככה כבר הרבה זמן. לרגע יש כמעט אשמה. כאילו היה צריך לבקש רשות. אז הנה, אם חסרה חתימה: מותר שיהיה לך גם טוב. זה לא מבטל שום דבר שהיה.
בסוף ההאזנה רציתי להתקשר למישהי. לא בשביל להגיד משהו חכם. בשביל שתענה ״נו, מה עכשיו״ בטון שמוכיח שמותר לי להפריע. בעיניי, יש במשפט הזה אהבה גדולה. תלוי מי אומר אותו. כשזה עמרי, כדאי לבדוק שהוא לא באמצע טיפול.
הכוס נשארת בארון. אני לא צריכה לשתות ממנה כדי לזכור. אבל מחר, אם מישהו ייכנס וישאל איפה הכוסות, אולי אגיד לו: תפתח, תמצא לבד. יש מקום.
רגע לפני שעוברים הלאה: מי בחיים שלך כבר יודע את ההתחלה? אין צורך לענות לי. באמת הפעם.
